<h1>תוספות הר"ש משאנץ — ע"ז</h1>
<h2>דף יב:</h2>
[ע"ז ט' ע"ב] נוטפי חד שתא. על שנים דמחרבן ועד השתא דקאי מהאי טעמא [דתניא (תענית כ"ט ע"א)] מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב כשחרב הבית בראשונה מוצאי שבת ומוצאי שביעית היה וערב ט' באב היה וכן בשניה אלמא שתא דחרבן מתחלא שמיטה למהדר ומאן דמני שני חרבן לא מני לה לההיא שתא בהדי שני חרבן אלא בהדי שני דקם ביה ביתא הואיל ונפק ביה רובא בט' באב הילכך מאן דבעי למימני שמטה לוספה לשנת חרבן על מנין שני דבתר חרבן ע"כ לשון הקו'. ועוד פ"ה ובמסכת ערכין [י"ב ע"ב] פרכינן לר' יהודה דאמר שביעית עולה לכאן ולכאן חרבן בית שני במוצאי שביעית מי משכחת לה מכדי בית שני כמה קם ת"ך י"ח שני פיישי אדיובלי שדינהו אעשרין הוי כ"ח אשתכח דבשנת השמיטה חרב ומשנינן הנך שית עד דסליק עזרא ומקדש לא מני שמיטין הילכך דל ממנייניהו שית שני קמייתא אשתכח דבכ"ב ליובל חרב הבית והוא מוצאי שביעית ע"כ לשון הקו'. ולפירושו בשנת ת"ך חרב הבית ואגב שיטפיה לא עיין בה דהנך שית שני דעד דסליק עזרא מסיק לשנויי אליבא דרבנן דחרב במוצאי שביעית אבל לר' יהודה ניחא בלאו הכי ובשנת תכ"א חרב הבית והכי איתא התם בשניה במוצאי שביעית מי משכחת לה מכדי בית שני כמה קם ת"ך ת' תמניא יובלי י"ד תרי שביעי פשו להו שית ואישתכח דבשביעית חרב ומשני הא מני ר' יהודה היא דאמר שנת נ' עולה לכאן ולכאן אייתי תמניא מתמניא יובלי והני שית הוו להו י"ד אישתכח דבמוצאי שביעית חרב וכו' ואב"ע לעולם רבנן וכי קתני וכן בשניה אשארא וכו' רב אשי אמר הנך שית שני עד דסליק עזרא ומקדש לא חשיב הרי מוכחת כולא סוגיא דבשנת תכ"א חרוב ביתא. וא"ת ומאי קאמר ניטפי חד שתא הלא שנת תכ"א הוא תחלת שבוע. ופר"ש דשנת תכ"א נמי מנינן לה בהדי שני דקם ביתא משום דנפקא לה רובא דשתא ולא מנינן לה בהדי שני דבתר חרבן ולפי זה מה שנהגו העולם לומר קע"ב אחר חרבן נשלמו ד' אלפים אינו כן אלא קע"א לאחר חרבן דשנת תכ"א נמנית בהדי שני לבנין. וקשה דבפ' אין בערכין דקאמר מכדי בית שני כמה קם ת"ך הוה ליה למימר תכ"א וכן לעיל דקתני ר' יוסי מלכות פרס ל"ד מלכות יון ק"פ בית חשמונאי ק"ג הורדוס ק"ג היינו ת"כ בין הכל, ועוד לעיל דאמר אי טעי תנא לשייליה לספרא כמה כתיב וניטפי עליהו מ"ח וכו' לפי אותו חשבון אין מונה בשנות הבנין אלא (ת"ק) [ת"ך] וכן כי דייקת ממילתא דר' חנינא בסמוך דאמר אחר ת' לחרבן הבית וכו'. ועוד קשה לפ"ה דקאמר תלמודא וסימניך כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ דמתנח סימן [שלא לעשות כרבנן] אלא כר' יהודה למישקל תרתי שתי לכל מאה... והו"ל לאתנוחי סימן אניטפי חדא שתא ככולהו סימני' דכולה שמעתא והול"ל וסימניך נקי יהיה לביתו שנה אחת או פסוק אחר.
ונראה לר"ת [ספר הישר סימן תר"צ] כגר"ח האי מאן דלא ידע כמה שני בשבוע ניבצר תרתין שנין או ניטפי חמש שנין ונחשוב כללי ביובלי וכו' וסימניך כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר ולאו בשנים שאחר חרבן מיירי אלא במלכות יונים דמלכות יון התחילה שנת מ"א לבנין ופרס בפני הבית ל"ד שנה ואח"כ התחיל מלכות יון ושית שני דמלכו בעילם לא חשיב כדלקמן, הרי דלאחר מ' שנה לבנין מנינן להו שפשטה מלכותם בכל העולם כולו ושנה שלישית למלכותם היא שנה ראשונה לשמטה דבתחלת הבנין מנו שמיטין לר' יהודה... כולם שביעיות והיינו דקאמר ניבצר תרתי שני ממלכותם או תוסיף חמש על מלכותם ומשכחת לה לשנה ראשונה של שמיטה והשתא אכולה מילתא מייתי קרא לסימן דהרי זה שנתים משמע לשון בצירה ועוד חמש שנים משמע לשון תוספת, לפרש"ם ור"ת כי דייקא במילתא שנת השמיטה מכוונת לדבריהם אבל לפ"ה קודמת שנה אחת דלפ"ה בשנת ת"כ חרב הבית והיא מוצאי שביעית ולפיהן שנת תכ"א מוצאי שביעית. ובקצת ספרים כתיב האי מאן דלא ידע כמה שני בשבוע ליחשוב כולהו שני משנברא העולם וניטפי חדא שתא וניחשוב כללי ביובלי וכו' וגירסא זו מכוונת לשביעית של רש"ם ור"ת דבשנת ג' אלפים ותתכ"ח לבריאת עולם היתה שנה שביעית דשנה שאחריה חרב הבית שהוא מוצאי שביעית והיינו דקאמר שלעולם יוסיף על שנות העולם שנה אחת ואח"כ נחשוב כאלו התחילו למנות שמיטין ויובלות שנה אחת קודם שנברא העולם. ובסדר עולם דרבנן כתיב בשנת ד' אלפים ותקס"ד לבריאת עולם היתה שמיטה ושמיטה זו מאוחרת שנה אחת משמטת רש"ם ור"ת.
וצריך לדקדק היאך מונין שנות הבית ושמטין ויובלות אי לבנין הבית מניסן מנינן ולשמטין מתשרי וכתיב ושצי ביתא דנא עד יום תלתא לירח אדר. וצריך לידע אם כשהגיע א' בניסן מנו שנה שניה לבית או לא. ולמאי דפרישית דשנת חרבן בית שני לא מנינן בהדי שנות בנין אע"ג דבבית ראשון מימניא בהדיהו כדמוכח בפ' אין בערכין דקאמר י"ז יובלות מנו ישראל משעה שנכנסו לארץ עד שיצאו ומוכחא כולה שמעתא דמני בהדיהו שנת חרבן, חשבון המכוון מני הכא והכא בבית ראשון ת"י ובבית שני ת"כ. ועוד דמניינא דקרא נקיט בבית שני דכתיב בדניאל [פ"ט] שבועים שבעים נחתך על עמך דהיינו שבעים של בבל ות"ך דבית שני. והא דפריך בנזיר [ל"ב ע"ב] בפ' ב"ש ולא ידעי אימת חרוב והכתיב שבועים שבעים, ומסיק מי ידעי בהאי יומא אעפ"י שבשנה עצמה היו יכולין להסתפק אם שנת החרבן תמנה עמהן או לא ושמא יודעים היו שלא תחשב. וא"ת למ"ד קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא היכי מצי למימר דבתחלת בית שני התחילו למנות שמיטין והא ע"כ היא היתה שנה שניה של שמטה דבמוצאי שביעית חרב הבית בראשונה א"כ שנה אחרונה של שבעים דגלות בבל היא היתה שנה ראשונה של שמטה ותחלת הבנין שנה שניה. ולמאי דמפרש ר"ת דבמסקנא דבסוף ערכין מנו יובלות בבית שני ניחא דכיון שפסקו היובלות כשחרב הבית אעפ"י שהשמיטין לא פסקו מ"מ כשהתחילו יובלות בבית שני הניחו חשבון השמיטות שהיו מונין.
<h2>דף כח:</h2>
[ע"ז י"ג ע"א] ואין מחרימין בזמן הזה. פ"ה דקסבר סתם חרמים לבדק הבית, ועל חנם דחק דאיכא לאוקומה במפרש לבדק הבית. אי נמי אפי' בחרמי כהנים אסירי דלא ליתי לידי תקלה קודם שנתנו לכהן כדאמרי' בפ' כל פסולי המוקדשין [בכורות ל"ב ע"ב] דחרמי כהנים כל זמן שהן ביד בעלים הרי הן כהקדש לכל דבריהן.
<h2>דף כט.</h2>
[ע"ז י"ג ע"א] ואם הקדיש והחרים והעריך בהמה כו'. והא דאשכחן בסוף המקדיש שדהו [ערכין כ"ט ע"א] ההוא גברא דאחרמינהו לנכסי וא"ל רב שקול ד' זוזי עלייהו ושדי לנהרא ולישתרי לך. פר"ת דהתם בקרקעות שקיימות לעולם ואי לא עביד להו תקנה אתי לידי תקלה, והא דקאמר התם והא מעשה דפומבדיתא במקרקעי נמי הוה משמע דהוו נמי מטלטלי אגב דעביד תקנה למקרקעי שרי אף מטלטלי הואיל ובבת אחת הוקדשו וניחא טפי דמכח זה פשיטא ליה דבמקרקעי נמי הוה, ואין לפרש ההיא דהתם כמ"ד סתם חרמין לכהנים דא"כ הוה יהיב להו לכהנים כדקאמר עולא התם.
[ע"ז י"ג ע"ב] יוליכם לים המלח. והא דאמרי' בסוף המקדיש שדהו [ערכין כ"ט ע"א] ושדי בנהרא וכן בפ' הוציאו לו [יומא נ"ה ע"ב] דקאמר שקול ד' זוזי ושדי בנהרא דסגי בשאר נהרות, היינו על ידי שחיקה אבל אי שדי להו בעיניה בעי ים המלח כדמשמע בפ' כל שעה [פסחים כ"ח ע"א].
